<h1>כל בו הלכ' כיסוי הדם סימן ק"ח</h1>
<h2>דף פג:</h2>
מצות עשה לכסות דם שחיטה של חיה טהורה או של עוף טהור, שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר. ולפיכך חייב אדם לברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כיסוי הדם. כיסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן. לא נאמר אשר יצוד, אלא דיבר הכתוב בהווה. ונוהג בחולין ולא במוקדשין. ובין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית, אם עבר ושחטן, (אין) [אינו] חייב לכסות. שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן, או הקדיש את הדם, חייב לכסות. כלאים הבא מן בהמה ומן החיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה ספק חיה, חייב לכסות ואינו מברך.
טעם למה זכו חיה ועוף לכסות דמן יותר מבהמות, לפי כשהפילה רבקה את עצמה מעל הגמל כשראתה יצחק נשרו בתולותיה, והיה יצחק חושד לאליעזר שבא עליה, וסיפר לו הענין כולו שנאמר ויספר העבד ליצחק, והביאו אל המקום שנפלה והראה לו דם הבתולים, כי באתה חיה אחת ושמרה אותו שלא לקקוהו כלבים ושאר חיות השדה, ואית דאמרי אריה היה שבא ושמר אותו, ולכן זכתה כל חיה הנאכלת לכסות דמה. ועוף נמי זכה, לפי שלמד לקין לקבור הבל אחיו, כמו שמפורש בתנחומא. ע"כ.
השוחט כלאים או ספק ביום טוב, מכסה את דמו אחר יום טוב.
השוחט צריך שיתן עפר למטה, ואחר כך ישחוט בו. פירש ר"ש ז"ל שיתן עפר תיחוח למטה, למעוטי שאם היה קרקע, וכל שכן רצוף באבנים או בנסרים, אבל אם היה העפר תיחוח אין צריך להזיז אותו ממקומו, כי אם להזמינו בלבד, אבל הזמנה בפה מיהא בעי, כדאמרינן פרק השוחט דמזמין ליה עפר דכולה פקתא, כלומר שכותש עפר כל הבקעה אם היה רגבים, ואם הוא עפר תיחוח מזמינו בדיבור בעלמא. כן פירש ר"ש ז"ל התם. וכן דעת בעל העיטור ז"ל. ואחר כך יכסה, אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות אחר השבת. [תוספ'] אבל אינו מכסה עד אחר השבת, לפי שלא נתנה שבת לידחות אלא למה שהתירו לחולה, דהיינו השחיטה, אבל הכיסוי אינו מעכב הבשר מלאכול. וחייב לכסותו במוצאי שבת, אם רישומו ניכר. וכתב החכם ר' מאיר ז"ל בספר המאורות שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה, יש לו לכסות אותו הדם אפילו בשבת. ע"כ.
<h2>דף פה.</h2>
אין חייב כיסוי אלא על דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. לפיכך השוחט ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה או עוף שנגמר דינן לסקילה, או השוחט ונתנבלה בידו, פטור מלכסות. וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן, אינו חייב לכסות דם שחיטתן.
<h2>דף פו:</h2>
השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד, מברך ברכה אחת וכיסוי אחד לכולן. [תוספ'] וכל שכן אם שחט הכל ממין אחד. והשוחט חיה וכיסה דמה ואחר כך שחט עוף, אין צריך לחזור ולברך, לא על השחיטה ולא על הכיסוי. ובלבד שהיה דעתו מתחילה. ולא [הוי] הכיסוי הפסק לענין ברכת השחיטה, ולא השחיטה לענין ברכת הכיסוי. וכן אם שחט תחילה חיה או עוף, והיה בדעתו מתחילה לשחוט אחרי כן בהמה, מברך על שחיטת החיה או העוף ומכסה, ואחר כך שוחט בהמה בלא ברכה. אבל אם לא היה בדעתו מתחילה לשחוט הבהמה, ודאי צריך לחזור ולברך, דנמלך הוא. ולא מיבעיא (דאי) [האי] נמלך דאפסיק בכיסוי, אלא אפילו לא אפסיק בכיסוי, אלא דשחט תרתי או תלת עופות והדר אייתו לקמיה אחרינא, ולא הוה דעתיה עלוייהו מעיקרא, ודאי הדר מברך אשחיטה בתרייתא, לא שנא אי שחיט קודם כיסוי קמא, לא שנא כיסוי מעיקרא. אבל מכל מקום אי בעי מכסה מעיקרא לדמא, ואי בעי שחיט על ההוא דמא קמא. ואי כסי ליה לההוא דמא מעיקרא, כיון דדעתיה למשחט מיד ההוא עוף או חיה אחרינ' ולכסוי לדמיה, לא הדר ומברך ברכת כיסוי אחרת. אבל האי דאמרינן דאין כיסוי מפסיק בין השחיטות, ודאי השחיטות מפסיקות בין הכיסויין לענין הברכה, טעמא דמילתא משום דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. וכל הנך מילי בשלא שח ביניהן.
<h2>דף פז.</h2>
וכתב בעל ההשלמה ומסתברא שאם שח בין שחיטה לשחיטה שחוזר ומברך, דכל שחיטה מצוה באפי נפשה היא, והוה ליה כשח בין תפלה לתפלה, וכשח בין ברכת המוציא לאכילה, דחוזר ומברך. והוא ששח במילי דעלמא ודבר שאינו צורך המצוה, אבל אם שח בדבר שהוא צורך המצוה, אינו חוזר ומברך, דומיא דטול ברוך טול ברוך, כדאיתא פרק כיצד מברכין. וכן אם התחיל במצוה וקודם שנגמרה שח, ואפילו במילי דעלמא, כיון שעל כרחו יש לו לגמרה, לאו הסח הדעת הוא ואינו חוזר ומברך. ולפיכך בהלל ומגילה ובקריאת שמע, אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. וגבי תקיעות נמי אמרינן שמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומסתברא דאינו חוזר ומברך. ע"כ. וה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל כתב ועוד מצאתי ראיה דברכות לא הוי הפסק, דהא יקנה"ז לא הוי הפסק, ואף על גב דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, כל שכן הכא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא, אבל שיחת חולין ודאי (מספקא) [מפסקא] ועבירה היא, כדאמרינן גבי תפלין שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו. וכתב בספר הישר השח בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך. וכתב בעל התרומה ז"ל אבל אם אמר לו תן לי עוף או הסכין אין זה הפסק, והרי הוא כמו טול ברוך. ע"כ. ובשם הר"ש ז"ל מצאתי המברך על השחיטה או על כיסוי הדם, ואחר ברכתו קודם שחיטתו או קודם כיסויו דיבר דברים או עסק עסקים אחרים, חייב לברך על השחיטה או על הכיסוי. ואם אינו מדבר בין שחיטה לשחיטה, דיו בברכה אחת, כדשנינו בפרק (השוחט) [כיסוי הדם] שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולן, רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף. ואמרינן מודה רבי יהודה לענין ברכת השחיטה דאינה אלא אחת. (הגאונים) [והגאונים] חולקין עליו בשחיטה שהוא צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה, שלא אמר רבי יהודה אלא לענין כיסוי בלבד. ע"כ.
כיסהו ונתגלה, פטור מלכסות פעם אחרת. כיסהו הרוח אינו חייב לכסות. וכתב ה"ר יצחק אך אם נתגלה אחר כן חייב לכסות. דם הניתז ושעל הסכין, אם אין שם דם אלא הוא, חייב לכסות. וכתב ה"ר מאיר ב"ר נתן ז"ל דאין צריך לגררו משם אלא מכסהו במקומו. וכתב בעל העיטור והיכא שיש שם דם מכסה אותו מקצת דם, ואינו צריך לעמוד שם עד שיתמצה כל הדם ויכסנו, אלא משכיסה מקצת הדם פטור. ע"כ. ואם אין רישומו ניכר, הרי הוא כמי שכיסהו הרוח ופטור מלכסות.
וכשמכסה לא יכסה ברגליו אלא בידו או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהג מנהג בזיון במצוות ויהיו בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שציוה בהן ברוך הוא, שהצילנו מלמשש בחושך, ועוד אותן נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.
ומי ששחט הוא יכסה, שנאמר ושפך את דמו וכיסהו בעפר. ואם לא כיסהו וראהו אחר, חייב לכסות, שזה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבדו. וכתב ה"ר יצחק ז"ל אבל בעוד שהוא עסוק במצוה לא יכסה אחר, ואם כיסה אחר חייב לתת לו עשרה זהובים. ואף על פי שאין אנו דנין דיני קנסות, מכל מקום אנו למדין שלא טוב עשה, וצריך לפייס את חבירו. ע"כ. מצינו רמז שכל ברכה שוה עשרה זהובים, שנאמר כף אחת עשרה זהב, מכאן סמכו שכל ברכה [וברכה] שוה עשרה זהב, מגופיה דקרא דידעינן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, והיינו דאמר קרא אחת מכף ברכות עשרה זהב. כ"מ.
דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות, ואם לאו פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה, רואין אותן כאילו הם מים, אם אפשר שיראה הדם שחייב לכסותו בשיעור זה אילו היה מים, חייב לכסות, ואם לאו פטור מלכסות.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין ובמה אין מכסין, מכסין בעפר בסיד ובגפרית בזבל דק בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו ובשחיקת אבנים וחרסים ובנעורת פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וחרסית ומגופה שכתשה, שכל אלו מין עפר הן, אבל אם כפה עליו כלי או כיסהו באבנים, אין זה כיסוי, שנאמר וכיסהו בעפר. לפיכך אין מכסין בזבל גס ובחול גס וקמח (וסובן) [וסובין] ומורסן. פירש סובין הוא הנקלט מן הנפה, ומורסן הוא קליפת התבואה כשכותשין אותה. ע"כ. ושחיקת כלי מתכות, לפי שאין אלו מין עפר. חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בה, מפני שנקרא עפר, שנאמר ועפרות זהב לו, ונאמר עד אשר דק לעפר. מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקורת הפסילים ובאפר בין (עפר) [אפר] עצים בין אפר בגדים, ואפילו באפר בשר שנשרף, שנאמר מעפר שריפת החטאת. ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת.
<h2>דף פח:</h2>
והרי"ף ז"ל הביא דרש דרב נחמן בר רב חסדא אין שוחטין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה בו. וכתב הר"ז ז"ל אין לסמוך על כלל המשנה שמגדל בו צמחים מכסין בו, לפי שיש דברים שמגדלין צמחין ואם זורעין בהן אין מצמיחין, כגון חררים במדבר ארץ מלחה, זו היא ששנינו בברייתא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות וכו'. וכן פסק הבעל העיטור ז"ל. ויש גאונים וחכמים שפסקו שבכל דבר שמגדל צמחים מכסין בו, ואף על פי שאם זורעין בו אין מצמיח, אבל אפר ושחיקת זהב אף על פי שאם זורעין בהן אינן מצמיחין ואינן מגדלין צמחים, מכסין בהן, לפי שהכתוב הוציאם מכלל שאר הדברים וקראן עפר. וכתב הראב"ד ז"ל האי דאמרינן היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, לאו למימרא שאם יחפור שם מן העפר אף על פי שהיא ארץ מלחה וזורעין בה ואינו מצמיח שלא יוכל לכסות בו, כיון דמגדלת צמחים היא היכא שצמחו בעפר אחר, ראוי לכסות בו. ע"כ. ועוד הביא הרי"ף ז"ל אמר רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצוות בעפר ואפר, אפר פרה ועפר סוטה. ובעי' בגמרא וליחשוב נמי עפר כיסוי, (ומשנה) [ומשני] מצוה איכא הנאה ליכא, כלומר באפר פרה ועפר סוטה יש הנאה, אפר פרה מטהרת הטמאים, ועפר סוטה מטהרת אשה לבעלה, אבל בעפר כיסוי ליכא הנאה כלל. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל לפי דרכו למדנו שאין כיסוי הדם מעכב הבשר מלאכול, דאילו היה מעכב הבשר, התם נמי איכא הנאה שמתיר הבשר לאכילה, אלא לאו שמע מינה דאינו מעכב. ע"כ.
